כשאדם נורמטיבי מדמיין בראשו את ניו זילנד, יעלו לו תמונות של הרים, אגמים, נהרות וקרחונים. אנו מכירים את ניו זילנד של היום, אך חלק ניכר מניו זילנד של היום הוא תוצאה מניו זילנד של פעם, מתרבות השבטים המאורים- ראשוני המתיישבים בארץ הלבן הענן הארוך. חלק א'- קצת הסטוריה.
איך הכל התחיל?
המאורים הם בני שבטים פולינזיים שגילו את ניו זילנד לראשונה והתיישבו בה בין המאה ה-13 למאה ה-14. הם פיתחו בניו זילנד אורח חיים ייחודי הכולל אמונות, טקסים ועבודות יד ואמנות שהושפעו מסגנון החיים שניהלו באיים הפולינזיים שבאוקיינוס השקט. כל שבט נהג להתיישב באיזור אחר, כך שהשבטים היו מנותקים זה מזה. בשל הנתק כל שבט סיגל לעצמו תרבות ומנהגים השונים במעט משל השבטים האחרים. מדי פעם התקיימו מלחמות בין השבטים על טריטוריות ומשאבים, והסתיימו בתוצאות דיי זהות לכל הצדדים, מכיוון שלא היו יתרונות כח גדולים.
כשהאדם הלבן הגיע
מגלה הארצות ההולנדי אבל טזמן (על שמו קרוי הפארק הלאומי Abel Tasman National Park שבצפון האי הדרומי) הוא האדם הלבן הראשון שהגיע לניו זילנד. זה קרה במאה ה-17. כאשר הגיע למדינת האיים, הותקף על ידי השבטים המאורים שחיו בסמוך לחוף, ולאחר שאיבד חלק מצוותו, בחר לסגת וכמאה שנה לא חזרו האירופאים לניו זילנד. במאה ה-18 הגיע לניו זילנד מגלה הארצות "קפטן" ג'יימס קוק שהצליח להתיידד עם השבטים המאורים לעומת קודמו. קוק הביא אחריו ספינות רבות של אירופאים שהגיעו לצרכי מסחר וציד, כגון ציד לוויתנים שהיה מקובל מאד בתקופה זו.
האירופאים ניהלו יחסי "תן וקח" עם השבטים המאורים: בתמורה להקצאת חומרי גלם ומזון, הם מכרו למאורים טכנולוגיה חדישה לפיתוח חקלאות וכן רובים. זו היתה הפעם הראשונה שנשק חם נכנס לתוך איי ניו זילנד.
שתי מלחמות עם תוצאות ידועות מראש
שבטים מאורים רבים נהנו מיחסי גומלין פורים עם האירופאים שהמשיכו לפקוד את חופי ניו זילנד באופן עקבי והתיישבו בה. עם זאת, חלק מן השבטים ראו ביחסי הגומלין עם האירופאים כאיום עתידי על הקרקעות, וחלקם היו רחוקים מדי מהמקומות אליהם הגיעו הסוחרים הלבנים, וכך נותרו מאחור. השבטים המאורים שהיו קרובים לאירופאים השתמשו ביתרון הטכנולוגי ויצאו לקרבות על אדמה ומשאבים מול שבטים מאורים שנותרו מאחור- קרבות אלה מכונים "מלחמות המוסקט" על שם רובי המוסקט שקיבלו המאורים לידיהם מהאירופאים. כתוצאה ממלחמת הקרקעות, נטבחו כ-20,000 מאורים ברחבי ניו זילנד.
בד בבד, האירופאים המשיכו לרכוש אדמות מהשבטים המאורים בתמורה לטכנולוגיה, ושטחי המחיה והגידול של המאורים הצטמצו משמעותית. לעיתים, כשהמאורים בחרו לסרב למכור אדמות נוספות, הופעלו עליהם לחצים גדולים, כולל השתלטות בכח ואף נשק חם. החיכוכים גדלו מיום ליום, וכשנראה היה שהעניינים עומדים לצאת משליטה, ב-6 בפברואר בשנת 1840 הוחלט לחתום על הסכם Treaty Of Waitangi. הסכם וואיטנגי נחתם בין הילידים המאורים לבין האימפריה הבריטית ומטרתו הראשית היתה לחלק את אדמות ניו זילנד בין הצדדים. כמו כן, בהסכם הוצהר על שוויון זכויות מלא לילידים ולאירופאים. ההסכם הופץ ברחבי ניו זילנד בשני עותקים- עותק בשפה האנגלית ועותק בשפה המאורית. אך גם בכתיבת עותקי ההסכם צצו קשיים- האירופאים בחרו להבין שהמאורים מוכנים להחיל ריבונות בריטית על שטחי ניו זילנד, בעוד שהמאורים בחרו להבין שהאירופאים מוכנים להחיל שליטה מאורית על אדמות הילידים וריבונות בריטית מוגבלת בלבד על ניו זילנד.
מאחר וכל צד פירש אחרת את הסכם וואיטנגי, הקרבות על האדמות של ניו זילנד חדלו להתקיים במשך 5 שנים בלבד. כעבור 5 שנים, המלחמות בין הצדדים חזרו ואוכלוסיית המאורים המשיכה להצטמצם. המאורים השתלבו עם הזמן בחברה המערבית שגדלה בניו זילנד, ויצאו לעיר. ילידים רבים החליטו להפסיק לדבר במאורית ולמדו את השפה האנגלית וביקשו להשתלב במקומות העבודה המרכזיים, במקום בכפרים המרוחקים בהם התגוררו. למאורים אפילו היתה נציגות בפרלמנט המקומי ויחידה ייעודית בצבא.
מאז ועד היום
לקראת שנות ה-2,000, קמה מחדש זעקה גדולה על הקולוניזציה הבריטית ועל פגיעה בזכויות המאורים בעקבות הפרת הסכם וואיטנגי. כתוצאה מכך, התרבות המאורית התעוררה מעט לחיים והוקמו מוסדות וארגונים של הילידים. חלק מהמאורים חזרו לכפרים ולעבודת אדמה וחקלאות ואף יצרו לעצמם תכניות טלוויזיה, פינות ברדיו ועסקים גדולים משלהם.
כיום, האוכלוסייה המאורית גדלה בקצב מתמיד בעקבות ההצלחה לשמר את אורחות החיים הייחודיים שלהם ובעקבות השקט השורר בין הילידים לבין הניו זילנדיים המקומיים- רוב הקונפליקטים שהיו בעבר על סדר היום נזנחו על ידי הדורות הצעירים, וניתן לומר ששורר כבוד בין המאורים שנחשבים ניו זילנדיים בעצמם לבין הניו זילנדיים צאצאי המהגרים האירופאיים. במפקד האוכלוסין האחרון שהתקיים בשנת 2018, התגוררו בניו זילנד כ-775 אלף מאורים!
בשנת 1934 נחגג לראשונה יום וואיטנגי- Waitangi Day, אשר נחשב עד היום בניו זילנד כיום חג לאומי לזכר ההסכם שהיה אמור להסדיר את היחסים בין הצדדים. עבור רוב הציבור מדובר בסך הכל ביום שבתון חגיגי, אך עבור חלק קטן יותר בציבור, לרבות מספר שבטים מאורים ופעילי זכויות אדם במדינה, מדובר ביום של הרהור על חתימת הסכם וואיטנגי.
ביום זה נהוג להביע הזדהות עם התרבות המאורית: ללמוד אודות ההסטוריה והמנהגים וכן להביע קרבה לטבע באמצעות נטיעת עצים ובישול מסורתי בצורת Hangi- ארוחה מאורית מסורתית המבושלת בעזרת חום האדמה. באי הצפוני בו מתרכזת רוב האוכלוסייה המאורית, ניתן לצפות גם בהופעות מסורתיות של המאורים וניתן אף לבקר ביישוב הקטן Waitangi שבמפרץ האיים (כ-3 שעות נסיעה מצפון לאוקלנד), כדי ללמוד עוד אודות הסכם וואיטנגי שנחתם כאן, לשמוע נאומים של אנשי הקהילה המאורית ולצפות בטקסים רשמיים של הקהילה.
